מה הייתי, מי אני, מי אהיה..
כל חיי חייתי את מי שהייתי ולא ידעתי.
כל חיי הוקרנו מהפחד של מי אהיה מתוך מי שהייתי.
ורק להיות שכחתי.
איך שכחתי? למה? כי איש לא לימד אותי שמה שהייתי איננו מה שאני ומה שאהיה הוא פועל יוצא של מה שאני ולא של מה שהייתי.
מה לא הייתי? הייתי גנב ורוצח ושודד ואנס וזייפן וגזלן ונואף ושקרן ועוד ועוד..
כן, תשאלו מי זה האדם הזה? איך נעשה כל אלה? הרי הוא מסתובב כאן בינינו ולא ידענו כלל.
זה נכון. בחוץ של הדברים כנראה שלא רצחתי אף אחד. גם לא שדדתי. אין לי תיקים במשטרה ולא ישבתי בבית הסוהר (בצבאי כן, אבל מי לא) אז כיצד?
הנה כי כן בתוך עצמי אלו הם חיי. אלו הם המדריכים המייצרים את הוויתי. בתוכי אני חש כי רצחתי. בעברי אני מרגיש שדדתי וגזלתי. לא במוחש אלא בזכרון האשמה הפרטי שלי. בספר האשמה שלי עשיתי את כל אלה. בספר הנורא הזה בכל פעם שגרמתי למישהו לבכות, רצחתי אותו. בכל פעם שהתחמקתי ממישהו שדדתי אותו. אלה קווי הייחוס.
וספר האשמה הזה הוא שיוצר את ההווה שלי. מתוך דפיו אני חי את כל יום. מתוך השורות המצהיבות שלו אני חי את מערכות היחסים שלי. מתוך הזעקות שהוא זועק אני פוגש את העולם הסובב אותי, החונק אותי, הלועג לי בבוז רועם.
למכירה ספר האשמה שלי.
הנה עכשיו, ברגע המוחלט הזה אני יושב מולו, מניח ללהבה העולה ממנו לשרוף אותי ואני הסנה שלא אוכל.
אני מוחל עליך ספר האשמה שלי. בכל מובן של מחילה. איני זקוק לך יותר.
איני אתה. איני דבריך. אינני המילים הכתובות בתוכך.
תודה על שהיית. תודה על שהראת לי את ההיפך ממך - את הזכות, שאם לא היית לא היה אפשר לראות אותה.
אני מתחיל מחדש. עכשיו. ברגע הזה. נקי וזך. איני מעשיי. איני טעויותיי. איני החטאותיי.
כמו חתול לפני זינוקו, באפס מוחלט של מאמץ או משקע, כך אני מתחיל כעת את חיי. ובעכשיו הבא, שוב כך אתחיל את חיי. ושוב ושוב.
ומתוך כך ייבנה עתידי. הרפתקה בלתי צפוי ומופלאה של חיים.
כך אשיר את שירי.
כך אפתח את ליבי לאהבה למה שיש. לכל מה שיש. ומתוך כך גם למה שהיה.
כי אם יש משהו שאני יודע הרי הוא כי נבראתי באהבה לאהבה.
